האם אנו פטורים מזיכרון תשעה באב?

גם השנה, כבכל שנה, נדלג ברגל קלה על פני תשעה באב. גם היודעים, הסבורים אולי, כחבריו של ברל ב"גדוד" שבמצרים, כי "כבר נגאלנו", וגם הבורים, על בניהם ובשעה טובה כבר נכדיהם, ישאו עיניים לעבר חג האהבה המקומי בט"ו באב, או לעבר חום יולי אוגוסט המהביל בחללו של עולם.

< 1 דקות

היתכן תשעה באב בימנו? - "הט' ועונשו"

אובדנו של ט' באב במדבריות "החופש הגדול" לא היה מתארע, לולא אבד זכרו מלוח השנה הקהילתי משפחתי, בקיבוץ ומחוצה לו. רצף התאריכים המקיים את ההוויה היהודית, שאין לה חופש גדול, פגום במקומותינו בכמה קטעים קריטיים שט' באב הוא הראשון שבהם.

מדוע בטל בקהילותינו זכרו של ט' באב? התשובה מופיעה כבר בשנות השלושים במאמרו המפורסם של ברל כצנלסון "חורבן ותלישות". ברל, איש העליה השנייה נושא לפידיה במרוץ הזמן השוטף כגשם כאב את העובדה, ש"אחת מהסתדרות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה, שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו". מתוך כאבו והתמרמרותו הוא מחפש את הסיבות למעשה זה, ובסופו של דבר קובע, כי מדובר במדריכי נוער, "שבעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן", ואף מסנגר ואומר, ש"אפשר אולי ללמד זכות עליהם בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה שהם עושים".

ברל נופל כאן ברשתו של כשל נפוץ, הרובץ לפתחם של מהפכנים – כשל בהבנת האחריות המוטלת עליהם לשמר את הזיכרון הקולקטיבי אצל בני הדור השני למהפכה. בדברים שנשא לפני מדריכי נוער זמן מה מאוחר יותר, שב ברל לעניין ט' באב, מתוך הוויכוח שעוררו דבריו הקודמים, ושוב בולט לעיני המתבונן אותו כשל מהותי.

באמצעים פשוטים ביותר ובשעה אחת, ידע זיכרון העם להשרות אבל כבד על כל "נפש ישראלית על פני כדור הארץ", מתלהב ברל כשהוא מתאר את אופן התקיימותו של ט' באב לאורך ההיסטוריה היהודית, והוא ממשיך, "כל אבר בגוף האומה, אם ,לא נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן הגלות והשעבוד.

האם ניתן להבין מדברים אלו, שברל ראה באותם מדריכי נוער שכנגדם יצא, אנשים שנכרתו כליל מגוף האומה? וודאי שלא! דבריו של ברל כוונו כנגד אותם זמנים, בהם האלטרנטיבה היחידה לאבל ט' באב הייתה יציאה טוטאלית, "נכרת כליל", ממסגרת העם – טמיעה, המרה וכדומה. בזמנים ההם לא היה מי שנותר בתוך המחנה בלא "הידיעה וההרגשה של יום החורבן". ברל יודע, כי שנות השלושים של המאה העשרים אינן דומות לשנות השלושים של המאה התשע-עשרה.

אי אפשר לומר על מדריך נוער בארץ-ישראל, הדובר עברית, המחנך להגשמה ציונית-סוציאליסטית, השותף לברל ברעיון ובחתירה להגשמתו, שהוא איבר ש"נכרת כליל" מגוף האומה.

אך אף שאינו מגיעה בנקודה זו לחשבון נפש ממצה של מהפכת דורו, מסמן כאן ברל, בכל זאת ובעקיפין, אפשרות נוראה: הכרתות שלמה של בן המהפכה הציונית מגוף האומה, למרות היותו מגשים בגופו את מצוותיה של הציונות ושל תנועת הפועלים. כמו בנושאים אחרים, חדר גם כאן מבטו הגאוני של ברל אל מעבר לפרגוד ההווה. כשל הבנתו את עומק בעייתו של דור הבנים, נדחק מפני עומק הבנתו ההיסטורית את הכישלון הצפוי למי שחותך או נחתך משורשי הסמלים הלאומיים. האם יש קשר בין היעלמו של ט' באב מחיינו, לבין גמגומינו השוצפים אל מול השמצותיו הנוראות של הרב פרץ? האם היעדרו של חשבון נפש אמיתי בשאלות יהודיותה של קהילתנו אינו מכביד עלינו, בבואנו חשבון עם עלילות-דם פרימיטיוויות הנוחתות עלינו מצד החרדים.

האם הפקדתו של ט' באב בידי היהדות הרבנית אינה מקבילה להפקרת מושג יקר כמו "ארץ ישראל" בידי אותם יהודים רבניים? האם אין קשר בין הפקרה מופקרת זו ובין אזלת ידינו לחנך את ילדינו על ברכי ההנחה היסודית בדבר זכותנו על כל ארץ ישראל, הבחנה שבמסגרתה אין הבדל עקרוני בין עמק חפר להר גריזים? האם אין קשר בינה ובין הקושי שיש לנו בהבהרת העמדה הפוליטית הגורסת אי ויתור תודעתי על "ארץ ישראל, תוך חתירה לויתור הוויתי פוליטי על חלקים מארץ זו, תמורת ליגיטימציה אזורית ובין לאומית לגבולות בטוחים, מוסכמים ובני הגנה של מדינת ישראל, עמדה שבמסגרתה מתקיים הבדל עקרוני ביותר בין עמק חפר להר גריזים?

גם השנה, כבכל שנה, נדלג ברגל קלה על פני תשעה באב. גם היודעים, הסבורים אולי, כחבריו של ברל ב"גדוד" שבמצרים, כי "כבר נגאלנו", וגם הבורים, על בניהם ובשעה טובה כבר נכדיהם, ישאו עיניים לעבר חג האהבה המקומי בט"ו באב, או לעבר חום יולי אוגוסט המהביל בחללו של עולם. בקרן זווית, בספריית בית-הספר האזורי, ינקה הספרן את ספרי התנ"ך לקראת שנת הלימודים הקרבה ובאה. בין "רות" הסיפור המקראי, ובין "קהלת" ,ספרות החכמה, בכה תבכה בלילה מגילת איכה, ודמעתה על לחייה. אמנם לא כל רעיה בגדו בה אך דווקא אותו ציבור חלוצי, שעשה יותר מכולם למען תתגשם תקוותו של הפסוק המסיים אותה: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" ,איכה ה', כ"א, – דווקא הוא לא השכיל להשיבה אליו. "על זה היה דווה לבנו, על אלה חשכו עינינו", איכה ה', י"ז.

בארי צימרמן ט' באב תש"ן – 1990 גבעת חיים איחוד/  מתוך שיטים – מכון החגים הקיבוצי.

להלן סרטון של מחבר המאמר בו הוא מדבר על ט' באב: